יום התיעוד של איברהים התבצע בביתו הצנוע השוכן ביפו.

איברהים הינו בונה העודים האחרון של יפו או כפי שאני מכנה את בעלי מלאכות העבר – "הדינוזאורים האחרונים".

איברהים יליד 1964 דור 8 ביפו. ערבי נוצרי, אביו סמיר עבד במסגרות ואימו עידה תופרת. עידה עבדה עם הצבא ויצרה בין היתר את חליפות הקצינים ומעילי הגשם.

אימו שכנעה את אביו לפתוח יחד מתפרה ולימדה אותו את רזי המקצוע. המתפרה נפתחה ברחוב שערי ניקנור ביפו. יחד הם יצרו פרטי לבוש לפרטיים ולחברות מקומיות, עסק מצליח שהלך וגדל.

זה לא קצת מוזר לעבור ממסגרות לטקסטיל אני שואלת בפליאה..?

"במסגרות לא ניתן היה לעבוד כל השנה מכיוון שהיו שישה חודשי פגרה בהעדר יבוא של סחורה בימים ההם". מסביר איברהים.

במקביל לעיסוקו במתפרה, פונה אל אביו שכן מבוגר, שתחום הידע שלו בניית עוד. השכן מזהה את הפוטנציאל אצל סמיר הצעיר, שהיה אז בשנות ה30 לחיו.

במשך שנה השקיע השכן הטוב בלימוד בניית הכלים. "כאשר אני אמות אני רוצה להוריש לך את כל הכלים והתבניות" אומר השכן לסמיר וזמן קצר לאחר מכן נפטר ועומד במילתו.

סמיר מתחיל לבנות עודים לבדו, לאט לאט השמועה על בונה העודים היפואי, עושה לה כנפיים.

כשהיה איברהים בן 8 בלבד, מלמד אותו אביו את המלאכה ומסמן אותו כיורש. איברהים מספר שאביו היה מחנך אמיתי עם סבלנות אין קץ.

כנער מספר לי איברהים "עבדתי בחוץ כבר בגיל 15 תוך כדי לימודים מקצועיים בביה"ס עמל". מ 1979 ולמשך 4 שנים עבד במשטרה בתור מכונאי.

הימים לצידו של אביו בעלית הגג נצרבו אצל איברהים בזכרון כתקופה שהוא מתרפק עליה. שכן אביו נפטר בטרם עת, כשהיה בן 48 בלבד מסרטן בעצמות.

השנה היתה 1985 ואיברהים שהיה בתחילת שנות ה20 לחיו, מתקשה לעלות לגג ליצור. הגעגועים לאביו אינם מרפים ואיברהים מחליט לעבוד כמכונאי במוסך של פג'ו וסיטרואן ולנצל את הידע שצבר במשטרה.

15 שנים נמנע איברהים מלעלות לגג ליצור.

ב2003 מתגלה גם אצלו מחלת הסרטן ומתחזק אצלו הצורך בחיבור עם אביו. הוא עולה לגג וחוזר ליצור. "מאז כל השנים אני יוצר עודים. ואני מרגיש שאבי איתי". מספר לי איברהים ושומעים בקולו את הגעגוע.

בכל רגע פנוי, חופשות ושבתות עולה איברהים לגג ויוצר.

העוד זו בניה מורכבת הדורשת ידע רב, אנחנו עוזבים את סלון ביתו ועולים לעליית הגג לראות את היצירות.

אבי מספר איברהים נתן לי "להרוס" כמה כלים בדרך ללימוד המורכב של הכלי היחודי הזה שלראשונה אני מתוודעת אליו פנים אל פנים.

זמן בניית עוד ממוצעת כחודש ימים.

לשאלתי מה השתנה מהבניה העתיקה להיום איברהים עונה כי לא השתנה הרבה, למעט הפיתוחים שהיום עושים אותם בחיתוך לייזר. אבל איברהים יודע לעשות גם את זה בעבודת יד.

אבל מאוד קשה להתפרנס רק מבניית העוד, לכן ב 2007 הוא הופך לאב הבית של ביה"ס תיכון רוגוזין ביפו שם הוא עובד עד היום במקביל לבניית הכלים.

בכניסה אל חדר העבודה מכונות חיתוך, כיפוף וליטוש, ארגזים של קישוטים בדמות צדפים ויש גם עצמות של פרות שאיברהים קונה בקצביה. על הקיר כלי עבודה מגוונים וסיר אחד, בתוכו דבק יחודי העשוי מעצמות. "את הדבק מרתיחים במים ומדביקים איתו את כלי הנגינה. הסוד של הדבק שהוא מוליך צלילים". מסביר לי איברהים.

מי הלקוחות? אני תוהה, "תתפלאי אבל הרוב דווקא מוזיקאים ומורים למוזיקה מהאקדמיה בירושלים" וכמובן גם מוזיקאים ערבים.

"המוזיקה היא הדרך הטובה ביותר לעשות שלום בין העמים. "אנחנו הערבים בישראל מנותקים מהמורשת ולא יכולים לסחור בכלים עם עיראק סוריה או לבנון. לניתוק הזה יש מחיר גבוה".

האם יש עוד בוני עוד בישראל? איברהים מגיב כי יש בודדים.

האם יש היכן ללמוד את המלאכה אני תוהה? לא, עונה איברהים אין ביה"ס בכל המזרח התיכון וזוהי מלאכה שעוברת מאב לבן. אני מחפש יורש ללמד אותו את המלאכה, שכן נראה כי ילדיו אינם בכיוון, לפחות לא כרגע.

רגע לפני שאני עוזבת, איברהים לוקח אותי לראות את נוף הים, המסגד והבתים הנשקף מעליית הגג. "הנוף הזה מרגיע אותי ומזכיר לי את ילדותי" הוא מסכם.

אנו נפרדים לשלום ואני מבטיחה לנסות לחפש לו יורש.

מסע על עולמם המרתק של בעלי המלאכה והיוצרים בישראל

© כל הזכויות שמורות למיטל כץ Artour |  טל: 054-2424412 | https://www.mk-artour.com

  • whatsapp-icon23
  • Facebook Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • Instagram Social Icon