כדי להעביר את סיפורם של בעלי המלאכה והיוצרים השונים, יצרנו מגוון סיורי השראה. הרשמתכם לסיורים עוזרת לנו לתמוך ביצירה הישראלית ובמקצועות שעתידים להעלם.

רוצה לקרוא עוד סיפורים מרתקים על המקצועות שנעלמים מן העולם?

האיש שידע לכוון את הזמן

סיפורו של יעקב ברון (86) - שען, מומחה לתיקון שעונים עתיקים.

את יעקב אני פוגשת במחסן נסתר המצוי בבניין בו הוא מתגורר, בעיר הוד - השרון. כאשר יעקב עובר לעיר הוא מסב את המחסן הדירתי לבית מלאכה לתיקון שעוני אורלוגין (מטוטלת).

בהחלט מפתיע אני תוהה – איך אנשים שומעים עליך שאתה מסתתר כאן?

יעקב איש חביב עם עיניים טובות מסביר "אחרי שנים ארוכות שבהם עבדתי גם כעצמאי וגם כשכיר, בשנות ה 70 לחיי רציתי לעשות משהו בשביל הנפש ושיהיה לי קרוב ונוח. בגילי אני לא צריך הרבה, ועיקר העבודה מפה לאוזן".

אני עושה סיבוב בבית המלאכה הקטן ורואה חלקי שעונים גלגלי שיניים, משקולות, קפיצים, מחוגים וגם שעוני מטוטלת ושעוני קוקייה מוכנים, והתחושה היתה שחזרתי אחורנית בזמן.

"שימוש בשעונים אלו היה מקובל עד שנות ה־40 של המאה ה־20, שעון המטוטלת היה המכשיר המדויק ביותר למדידת זמן, ולכן זכה לשימוש נרחב" מספר לי יעקב.

סיפורו של יעקב מתחיל בירושלים, ההורים עולים לארץ ב- 6 באוגוסט 1935 מטרנסילבניה, (גבול רומניה הונגריה), כשיעקב תינוק בן 8 חודשים. את פניהם מקבלים בשמחה המשפחה המורחבת של אימו.

ב1940 פותחת המשפחה חנות עתיקות בשם ברון את ברין (שמות המשפחה של ההורים והדודה שהיתה גם היא שותפה בחנות). החיים של יעקב ומשפחתו נסובו סביב החנות.

אליעזר ברון האב, הציב לעצמו שולחן בפינת החנות שעליו תיקן שעונים ובנוסף היה הקניין של העתיקות והתכשיטים. את הידע בתיקון שעונים עתיקים הביא איתו לארץ וזה היה תחום עיסוקו.

אחד הסיפורים המעניינים היו בשנותיה הראשונים של החנות. הגיע אדם מרשים שדיבר באנגלית והיה לבוש בהידור. הוא הסתובב בחנות ונעצר ליד שעון אורלוגין יפה. שאל על המחיר וניסה להתמקח. אליעזרזיהה את המבטא הירדני ואמר לאיש, "אם אתה רציני אתן לך הנחה". "אני אחשוב על כך" ענה האיש והלך לדרכו.

כעבור מספר ימים הגיע אדם לחנות שגם הוא דיבר בצורה דומה, הסתובב בחנות בדק חפצים ולבסוף שאל על השעון. אליעזר האב, קלט מיד שיש קשר בין השניים ולכן נקב במחיר גבוה עוד יותר. לבסוף הגיעה משלחת לחנות אשר עמדה על המקח. הם הגיעו לעמק השווה והשעון נמכר. הסתבר שהשעון היה מיועד למשפחת המלוכה בארמונו של המלך עבדאללה בירדן.

כעבור מספר ימים הגיע אדם לחנות שגם הוא דיבר בצורה דומה, הסתובב בחנות בדק חפצים ולבסוף שאל על השעון. אליעזר האב, קלט מיד שיש קשר בין השניים ולכן נקב במחיר גבוה עוד יותר. לבסוף הגיעה משלחת לחנות אשר עמדה על המקח. הם הגיעו לעמק השווה והשעון נמכר. הסתבר שהשעון היה מיועד למשפחת המלוכה בארמונו של המלך עבדאללה בירדן.

כאשר יעקב מגיע לבגרות הוא מקבל מתנה אופניים ועוזר למשפחתו עם שליחויות של סרוויסים ללקוחות החנות.

בגיל 16.5 החליט יעקב ללכת בעקבות אביו ונרשם לבי"ס לשענות במחזור הראשון של ביה"ס אורט בירושלים ומתאהב בתחום.

ב1952, אחרי שיעקב מסיים את הלימודים הוא מתגייס לצבא, הוא מגיע לשם כשען, ומתקבל למעבדה לתיקון מכשירים (שעונים בתא הטייס). כישוריו כשען ואיש טכני עוזרים לו מאוד, ולכן כשהוא מסיים את שירות החובה הוא נשאר עוד שנתיים וחצי כאזרח עובד צה"ל.

באותם הימים מספר יעקב "צה"ל רוכש מטוסים ממגרש גרוטאות באיטליה של מטוסי קרב, ממלחמת העולם השניה. ובארץ מחדשים את המטוסים". בבית המלאכה שם עבדו יעקב וחבריו לצוות התנוסס בגאון שלט – האם אתה מוכן לטוס במטוס שאתה תיקנת? כאשר התשובה היתה כן המטוס שוחרר לפעילות.

בשלב מסוים מבקשים מיעקב לפתוח מח' חדשה שכוללת מכשירי נשימה וחמצן לטייסים והוא הופך אחראי על 12 איש.

לסיום שירותו של יעקב התלוותה תחושה לא נעימה. יעקב ההמום מקבל מכתב פיטורים פתאומי ובלתי צפוי. "הדבר הרגיש כמו סטירת לחי מצלצלת" מספר יעקב. רק מאוחר יותר התברר המכתב כטעות, אבל יעקב כבר קיבל החלטה לעזוב למורת רוחם של הוריו.

עם סיום השירות יעקב עוזר למכר, בעל מוסך אופנועים. בין השנים 1957 – 1969 יעקב פותח בעצמו מוסך לאופנועים ומתמחה בקטנועי ווספה. עבודה היתה בשפע אבל לקראת שנות ה70 מרבית המשפחות עוברים למכוניות והפרנסה יורדת משמעותית ולכן מחליט יעקב לעשות הסבה מקצועית.

יעקב מחליט להתמקצע בגיר אוטומטי נושא שרק היה בחיתוליו בישראל ובעולם כבר תפס. "מישהו סיפר לי שנפתח קורס של גירים אוטומטיים במשרד העבודה וקפצתי על הרעיון." בהמשך לקורס הוא מקבל מלגה, לומד גרמנית וטס לגרמניה להתמחות בחברת מרצדס במשך 3 חודשים.

כשיעקב חוזר הוא מגלה שהוא היחיד בארץ שמכיר את הגירים של מרצדס ונפתח בפניו שוק שלם של מכוניות ומוניות והוא היחיד שברישיון הנהיגה שלו היה כתוב רשאי לנהוג במונית ללא נוסעים למטרת ניסוי.

כל השנים במוסך, החזיק יעקב בשולחן שהוריש לו אביו ביחד עם שלל הכלים. יעקב מספר "המון בעיות בגירים שאחרים לא הצליחו לפתור בזכות הידע הרב בשענות". בכל הארץ הכירו את יעקב ברון כמומחה.

"גירים ושעונים זה כמעט אותם החלקים רק הגודל שונה" מסביר לי יעקב.

בגיל 72 יעקב מרגיש מיצוי מהתחום, הוא יוצא מהמוסך ומסתובב בדרום ת"א בין השענים. אחרי סקירה, הוא מקבל תמונת מצב עדכנית ומקבל החלטה לא פשוטה, לעזוב את המוסך, ולכן עושה זאת בהדרגה. כאשר הבן שלו תופס את הפיקוד.

יעקב פותח שעניה קטנה במחסן ביתו. לאט לאט השמועה עושה לה כנפיים וגם כיום בגיל 86 הוא מרגיש בשעניה הקטנה שמצא את יעודו. שעות ארוכות מידי יום הוא מבלה שם, מתקן ופוגש באנשים ובסיפורים מרתקים מאחורי השעונים העתיקים שמגיעים אליו לתיקון.