ב- 16/12/20 נפטר האומן אורי אליעז ולכן אני בוחרת להקדיש לו מילים אלה. אל אליעז התוודעתי לפני כשנתיים כשהיה בן 87 בעקבות פניה של בחור שלא הכרתי. "אני חבר קרוב של אומן מיוחד במינו אבל האומן מבוגר מאוד וחולה ומתקשה למכור ונמצא במצב לא פשוט אולי תוכלי לעזור?" הוא שאל.
לא ידעתי אז אם ובמה אוכל לעזור אבל לא יכולתי להשאר אדישה לבקשה ונסעתי לפגוש באומן וביצירותיו. השנה היתה 2018 הגעתי לכתובת בנין ישן מאוד בדרום ת"א, הדלת היתה צבועה בצבע כחול ולא היה שלט. כאשר נפתחה בפני הדלת גיליתי אוצר ולא פחות מזה בית מלאכה וגלריה רחבת ידיים, בה היו חבויים מאות פסלים שבנה אורי בכישרון רב, מזבל שהים פלט. בנוסף קומה נוספת בה מאות ציורים מרשימים. אבל בהעדר רוכשים הם שכבו שם כאבן שאין לה הופכין. אורי סיפר לי שחלה והוא מתקשה לעמוד יציב או ללכת אבל מוחו צלול. הוא התקשה לשלם שכירות לבית המלאכה שלו. לא יכולתי להתעלם מהמצוקה הקשה שלו אז עשיתי מה שאני יודעת לעשות, וביחד עם הצלמת הדס אלדר, הלכנו לתעד את האומן. מיד לאחר מכן כתבתי פוסט על התחושה הקשה שחוויתי אל מול חוסר האונים של אדם כה מוכשר אבל לא מספיק מוערך.
הפוסט שכתבתי אז קיבל מאות שיתופים ותגובות וכך הגיעו אלי מתוכנית הצינור בעקבות הפוסט הויראלי והכתבה שיצרנו לאורי הובילה ל- 3 ימי מכירה מרוכזים בהם התנדבתי לטפל בכל הפניות. אורי אליעז (ז"ל) יליד 1931, בנו של המתרגם והמשורר רפאל אליעז. אורי שגדל אל תוך האומנות התאהב ברעיון וכבר כילד קטן נהג לצייר בכישרון רב.
כשרפאל אביו היה בן 24 נשא לאישה את פולה (לבית כהנא), הזוג התגורר ברמת-גן, ושנתיים לאחר מכן נולד בנם הבכור אורי. שמו של רפאל אליעז היה כרוך באירוע טרגי שהסעיר את המדינה בראשית שנות השישים. צעירה בשם עליזה פאנו הועמדה לדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה ב 1961 באשמת רצח באמצעות הרעלה של אשתו של רפאל האב, פולה אליעז ואימו של אורי. בכך שהכניסה רעל לכוס מיץ שמזגה לה. במשפט נתברר כי הנאשמת, הייתה המאהבת של רפאל והרצח בוצע מתוך קנאה. אסון נוסף שפקד את משפחת אליעז היה מותו של אחיו הצעיר של אורי, אמנון שנפל ב-1982 במלחמת לבנון הראשונה.
אורי העריץ את אביו וככל שבגר התמקצע בתחומי אומנות מגוונים. בבית הספר התיכון היה סטודנט לציור של אהרון אבני - מייסדו של מכון אבני לאמנות ועיצוב בתל אביב. בשנת 1947, בהיותו נער, החל אליעז ללמוד ציור בבצלאל. בהמשך מלחמת העצמאות הצטרף אורי לגרעין נח"ל אשר נשלח לסייע בהגנה ובתפעול של הקיבוצים בית אלפא ועברון. שנים ארוכות עבד אורי כרועה צאן, יערן וחקלאי והדבר ניכר באופן בולט ביצירתו. בשנות השישים עבר לחיפה, שם עסק באיור ספרי ילדים ובעיצוב תפאורות בתיאטרון חיפה.
בשנת 1968 נפצע אורי בשירות מילואים ברמת הגולן, ולאחריה לא יכול היה לשוב לעבוד בתיאטרון. לאחר תקופת שיקום ארוכה, עבר להתגורר ביפו העתיקה ויצא לדרכו כאמן עצמאי באופן מלא. עד סוף שנות השבעים הציג אורי את יצירותיו ועבודותיו נרכשו על ידי אספנים ומוזיאונים בארץ ובחו"ל.
נסיבות חיים לא פשוטות הביאו לכך שהפסיק להציג את האומנות שלו אבל עם זאת, המשיך ליצור באינטנסיביות ולעיתים היה עובד על כמה ציורים או פסלים בו זמנית. שנים ארוכות בהליכותיו לאורך הים, היה עובר אורי ליד המזבלה הישנה שהייתה קיימת בדרום יפו והחל לאסוף חפצים מהמזבלה, פסולת שהים פלט וחפצים שמצא בצידי הדרכים. מכל אלה החל אורי ליצור פסלי דמויות, וכיום יש מאות פסלים, המורכבים מטונות רבות של חומר ממוחזר שאורי השאיר אחרי לכתו.
אחד הדברים שאורי ביקש ממני היא לנסות למצוא מוזאון שיאצור וישמר את עבודותיו הרבות ואופציה נוספת לשמר את הגלריה ובית המלאכה. לכן אני מרימה קול קורא למי שיהיה מעונין לקחת חלק בדבר.
כדי להעביר את סיפורם של בעלי המלאכה והיוצרים השונים, יצרנו מגוון סיורי השראה. הרשמתכם לסיורים עוזרת לנו לתמוך ביצירה הישראלית ובמקצועות שעתידים להעלם.