top of page
חיפוש

מפעל האופנים האחרון שנסגר




חרש אופן הוא עסק של ייצור אופניים כחול לבן הקיים מ1950 ונמצא באותו המיקום כל השנים. את המידע על המפעל הישן אני מקבלת משכן של הבעלים ששלח לי מייל לאחר שקרא קרא על המיזם שלי שמנציח עסקים וותיקים. השכן החביב סיפר כי על האופניים של חרש אופן רכבו אלפי ילדים וחשוב שיהיה מי שינציח את המקום לפני שזה נעלם אל דפי ההיסטוריה ללא תיעוד. את פנינו מקדם אשר, האיש והמקטרת. אני מביטה סביב הקירות מתקלפים, שלל מכונות עתיקות מעטרות את החלל הגדול ונראה כאילו הזמן כאן עצר מלכת. גם השלט הישן ששוכב מיותם, החצר העזובה שפעם שימשה את העובדים לחדר האוכל, לשירותים והמקלחות מלמדים על תקופה תמימה שלא תחזור.



אנחנו משוחחים ועושה הרושם שאשר שמח לחלוק את הידע הרב שצבר במרוצת השנים ואת סיפורו האישי. אשר בן 84 מהנדס ובמקרה גם מי שהתחתן עם נכדתו של מקים המפעל המיתולוגי. סיפור המפעל מתחיל איי שם בשנת 1921, מנחם גולדברג עלה לארץ מלטביה והשתקע בתל אביב. בלטביה משלח ידו היה דווקא במכונות תפירה מבית "זינגר". מנחם מחפש לו מוצר אחר שיוכל לייבא אל פלסטינה. הוא מחליט לייבא אופניים בריטיים של חברת "פיליפס" ואופנועי "אריאל". בשנות ה-50 החלו הגבלים בדמות מכסות ייבוא. הברירה היתה או להקטין משמעותית את היקף הייבוא, או להקים עסק יצרני והמדינה בתמורה תאפשר לעסקים להמשיך לייבא. התולדה של החלטה זו החלה תהליך שהיווה את הבסיס לצמיחת התעשייה המקומית. וכך גולדברג יזם ובנה את מפעל האופניים הראשון בישראל. גולדברג נוסע לאנגליה ומביא ארצה מכונות רבות שהיו אז המילה האחרונה בתחום, הוא רוכש מקום בפתח תקווה (אם המושבות) ומתחיל לייצר אופניים. המפעל העסיק בתקופת הזוהר שלו כ –50 עובדים. יחודו של המפעל שבמקום מייצרים את כל החלקים כמו: שלדים, כידונים, חישוקים, כנפיים ועוד.. מפעל האופניים היה מייצר מעל 600 זוגות אופניים בחודש והופך למוביל את הענף בארץ כאשר מעל 40% מנתח השוק שייך לו. משפחתו של מנחם גולדברג המשיכה את דרכו, בנו, בנציון גולדברג ונכדו, יאיר גולדברג.

בשנת 1962 אשר, (הבעלים הנוכחי) הוא עתודאי צעיר שכבר בגיל 20 הוסמך כמהנדס. לאחר פטירת אביו הוא מתחיל לנהל את העסק המשפחתי - מפעל לייצור אטריות. אשר פוגש בעדנה גולדברג, נכדתו של מנחם שנמצא כבר על ערש דווי, הזוג מתאהב ונישא. ואשר לוקח לידיו את מושכות ניהול העסק המשפחתי. התקופה אינה קלה, המדינה ששנים קודם לכן עודדה תעשייה מקומית, נכנעת ליבוא ופותחת את השוק, שאט אט "חונק" את המפעלים שאינם יכולים להתמודד עוד עם המחירים הנמוכים של המוצרים מן המזרח. בשלב הזה הם נכנעים לגלובליזציה ומתחילים לייבא בעצמם אופניים אבל גם מהלך היבוא המשולב בייצור מקומי לא עזר, והעסק המפואר החל לדעוך. אני שואלת את אשר איך הוא מחזיק את העסק עד היום

אשר מחייך אלי ואומר "אנחנו פה מפסידים כבר שנים כסף, אני מגיע רק כי אני ממש אוהב את העבודה והבניין שלי כך שאין לי שכירות". למזלו של אשר אין לו דאגות כלכליות ובשנים האחרונות המפעל משמש לו, לא יותר מאשר תחביב יקר. מי הלקוחות שלכם- קיבוצים? אני תוהה.. "את הריקשות קונים כל מיני מפעלים שצריכים לנייד סחורה קלה וכן גם קיבוצים. "פעם, מתנת בר המצווה של ילדי הקיבוצים היתה אופניים שלנו". בדרך חזרה אני מרגישה עצב גדול כי זו לא פעם ראשונה שאני שומעת את הנזק האנוש של היבוא והשפעותיו על התעשייה הישראלית הגוועת. עבורנו כצרכנים ברור שאין דבר יותר מפתה משוק גלובלי ותחרותי כזה שיש בו היצע גדול ומחירים נמוכים. אבל בסופו של יום אני לא בטוחה שזה שווה את המחיר הכבד של חיסול התעשייה המקומית והשפעותיה על נפש האדם.


כדי להעביר את סיפורם של בעלי המלאכה והיוצרים השונים, יצרנו מגוון סיורי השראה. הרשמתכם לסיורים עוזרת לנו לתמוך ביצירה הישראלית ובמקצועות שעתידים להעלם.




291 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page